18 על באה והלכה פרוזה שאינה מתבשמת באהבה עצמית

88 טלי גולדשמידט או סתם פואנטה, צפויים לאכזבה . אך מי שמפללים לקרוא פרוזה אחרת, שוברת ומתוך שכך גם מתריסה, ימצאו כאן לא מעט . בראיון הסבירה רביקוביץ שבחרה לכנות את עצמה בסיפור על אמה "בת השש", למרות שהסיפור אינו נעצר בנקודת הזמן הכרונולוגית הזאת . זאת משום שבגיל הזה, שבו מת אביה, חייה נפגעו קשות . ואכן, גם בסיפור עצמו, שכולו שברים ועצב גדול, נאמר שביום מותו של אביה ( מתאונת דרכים אקראית, שרירותית ) התרסקה המשפחה . למעשה זהו אחד הנושאים הבולטים שעוברים לכל אורך הספר, בגלוי או בסמוי : פגיעה ופגיעוּת, ואי – אפשר להימלט מהתחושה שלאקט התראפויטי יש מקום לא מבוטל במעשה הסיפורי . הסיפור השני, "אבא של —", עוסק במותו בטרם – עת של אביה . "מי מכיר את אבא של דליה ? מי זוכר את אבא של דליה [ . . . ] אפילו דליה זוכרת רק את הזכרונות שלה . איך אפשר לזכור מישהו שמת לפני יותר מששים שנה ? איך אפשר לזכור את מכנסי החאקי שלו וגרבי הברך ומצחו הגבוה ואת שירי המשוררת אלישבע שאהב ושירי חיים לֶנסקי ? " ( 19 ) . הפרדוקס הזה, שבהנצחתו של מה שנועד לשיכחה ואבדון, כפי שמעיד סיום הסיפור, "אבא של דליה כבר איננו אפילו צל ...  אל הספר