78 יואב רינון האחרונים, העולם רווי החללים נתפס כאילו היה כזה מלכתחילה . לשון אחר, אין מדובר בעולם שנפגם, אלא בעולם שנוצר פגום מלכתחילה . מכאן השוני הבסיסי ביחס למעשה השירה : לא עוד שִחזור ובנייה של חוויות שניזוקו, כי אם תיאור ותיעוד תחושות בסיסיות של מחסור . והנה, למרבה הפליאה, אותה אכזבה בסיסית מן העולם, והייאוש הלא – נמנע הנובע ממנה, אינם מתַבנתים את האמירה המסכמת של הספר, אלא משמשים לו מסד שעליו בונה הדוברת את יחסיה הרגשיים והמוסריים עם המציאות . אמירתה המורכבת של רביקוביץ ראויה לדיון מפורט החורג מגבולותיה של רשימה זו, אך פטור בלא כלום אי – אפשר, ומשום כך בחרתי לדון בשניים משירי הספר, מתוך מודעות ליסוד האקראי שבבחירה, ואולי לָאי – צדק כלפי יתר השירים . בחרתי בשירים "שוכבת על המים" ( 279 ) ו"בקבוק במים" ( 289 ) . תשע השורות הפותחות את השיר "שוכבת על המים" מוקדשות לתיאור צדדיה הדוחים של עיר ים – תיכונית כלשהי, שהיא "מסריחה" ו"רקובה", "גופה מזוהם בעשן ואשפות" ו"רגליה מוכות גָרָב" . הכל בה נמוך, החל בָּרֵיחות וכלה במחלות . כל מה שהיה בה פעם גבוה הפך לנמוך : הראש נמצא בין הרגליים, היא שו...
אל הספר