228 הילד הלז אני הוא פיארברג רואה את הילדות כמרכיב מכונן בתפיסת העצמי . תפיסה זו, שפיארברג מנסח אותה בבהירות וממחיש אותה בסיפוריו, היא כשלעצמה ביטוי להבשלה ושכלול של תפנית שראשיתה הבוסרית בגינצבורג . אבל אצל פיארברג, בשונה מגינצבורג, יש ביטוי מפורש להכרה, שהתבוננות על הילדות וסיגול נקודת המבט של הילד, כחלק מה"פנימיות", היא אמצעי לחקירת הסובייקטיביות . סיפוריו הם ניסיון להרחיב ולהעמיק את כתיבת העצמי היהודי 'מפנימיותו' בעברית, כשהילדות נתפסת כאתר לרישומה של פנימיות זו . בהעידו במכתב לאחד העם בגילוי לב על השאיפות הספרותיות שלו ועל חששותיו, פיארברג אינו מדייק ביחס למה שכבר נעשה בספרות העברית ביחס לילדות : הוא מתעלם מגינצבורג כמי שעיגן את סיפור העצמי העברי בילדות ומאוטוביוגרפיות נוספות שהקצו מקום לתיאור הילדות, כמו גם מן העניין המוגבר בילדות, שהתפתח החל משנות השמונים בשיח הספרותי ותואר לעיל . כמו כן הוא מתעלם ממה שחולל אברמוביץ בתחום זה . מן הסתם זיהה את יחסו של אברמוביץ לילדות היהודית ולחומרי אגדה כיחס של ביקורת משכילית, אבל יש בכך החמצה של המורכבות והחלוציות שבה העמיד אברמוביץ דמות של ילד...
אל הספר