ב. "יש אפליה אבל": חוסר האונים של היהודים מול כוחם ואחדותם של הערבים

88 | אריאלה פרידמן עמדת היהודים כלפי סיפורי האפליה והגזענות ששיתפו הערבים בקבוצה התאפיינה בדרך כלל בהכחשה ( ״זה לא אופייני״ ) או בניסיון להפוך את האפליה לאוניברסלית ( ״כולם מופלים״, ״זה לא בגלל שאתם ערבים, גם האתיופים מופלים, גם הדתיים וגם החילוניים״ וכו' ) . התגובה הזו, היוצרת שיווי משקל בין הקורבנות, שכיחה מאוד . היא נועדה למנוע את תחושת האשמה הקולקטיבית . דוגמה לכך מובאת בדיאלוג בין יהודייה ממוצא רוסי לבין בחור ערבי, שהחל לאחר שהערבים דיברו על קשייהם בעברית . היהודייה אמרה, "גם לי היה קשה להבין עברית, אבל למדתי . אי אפשר עכשיו להתחיל לדבר בכמה שפות, צריך אחידות . " הוא ענה לה : "את לא נולדת פה, באת הנה והיית צריכה ללמוד את השפה . אני נולדתי פה וקשה לי להבין את השפה . אני לא עליתי לארץ הזו, הייתי כאן מאז ומתמיד, ואני צריך להתמודד עם שפה שהיא לא שפתי . " דרך התמודדות נוספת של היהודים, בדרך כלל כשהם מתחילים לכעוס, היא העברת האשמה אל הקורבן . טענתם היא שהאפליה בקבלה לעבודה ובלימודים היא לא נגד ערבים אלא נגד מי שלא משרתים בצבא . "אתם מופלים כי אתם לא משרתים בצבא, אתם לא תורמים למדינה לכן...  אל הספר