פרק ראשון: השיטה — "תורת ההווה האוטונומי"

"אינו בדיוק המקום לשמש רקע להגיגי קיום העולם" . במקום זאת שינה את הקונספציה מעיקרה . לא עץ בודד ולא סמרטוטרים אלא תיאטרון ושחקנים . " . . . בתיאטרון הכול אפשרי ובעיקר לדבר טקסט, לפרש טקסט, להעמיק בטקסט . לחפש משמעויות חדשות" ( לעמנואל בר קדמא, ידיעות אחרונות ) . תפישה זו הביאה לבניית הצגה בה מתקיים "מחזה בתוך מחזה" . שחקנים משחקים שחקנים שמחכים לגודו . בריאיון ב- 1969 טען יזרעאלי כי עם קלאסיקה יש להתמודד, לא להתאבן מולה . "להציג מחזה כפי שהוצג תמיד, זהו ניוון ממדרגה ראשונה . . . הרי אנחנו בזרימה מתמדת . החיים הם התחדשות בלתי פוסקת . התיאטרון הוא מקצוע שאינו שומר אמונים לשום אדם . זהו סייר חלוץ" ( מעריב, 69 . 1 . 16 ) . בהפקת פר גינט ב- 1971 השתמש יזרעאלי שוב במונחי "מעבדת חיפושים" וגישתו הכוללת למחזה יצרה "תיאטרון מול תיאטרון" : בימתו הפרטית של פר, המסע או הניתוח העצמי, מתבצעים על במת התיאטרון . פר הוא בעצם שחקן, המחפש את עצמו בשיחותיו עם אחרים ובדומה לשחקן, גם הוא זקוק לקהל ( זה שבאולם ושאר הדמויות המתבוננות בו מתוך התפאורה ) . פר משחק את חייו לעיני עדים . על כך כתב משה נתן : "וכמו תמ...  אל הספר