274 הצייר הוא מרגל הבוקר בבית אנה פרנק . הייתי הרוס מכל מה שהולך שם, מהשילוב של תמימות ילדותית פשוטה ( היא רצתה להגיע להוליווד, היא העריצה את גרטה גרבו ) , של אבא נבון ודואג שכל זהירותו וראיית הנולד שלו אינם מצילים את משפחתו, ושל החביבות ההולנדית - הארכיטקטורה האינטימית של הבית, התעלה, האופניים, הסיוע של החברים - עם הידיעה שהגסטאפו הגיע אליהם בעטייה של הלשנה . נזכרתי ( או אולי רק עכשיו אני נזכר בכך, בזמן הכתיבה ) איך רעדו לי הידיים באזעקה הראשונה ששמה את כולנו - את רוני, את יונתן, את שלומית בהריון עם תמר, אותי - בחדר האטום . הייתי צריך להיות אבא נבון ומוכן לכל צרה, לסגור את שולי הדלת בסרט הדבקה ולשכנע את כולנו שהכול יהיה בסדר . אבל כל הגוף שלי רעד ובקושי רב הצלחתי למצוא את קצה סרט ההדבקה ולבצע את תפקידי . המפה הקטנה על הקיר בחדרה של משפחת פרנק, שבה נעץ האבא סיכות צבעוניות כדי לסמן את התקדמות כוחות הברית, אמרה את הכול . בטח גם לו רעדו הידיים כשהוא הראה לכולם שיהיה בסדר, כוחות הברית קרובים . מאחר שהגרמנים החרימו את כל הריהוט נותרו החדרים ריקים, למעט כמה ממצאים שלא נלקחו ( כמובן, גם היומן...
אל הספר