194 הצייר הוא מרגל איזה מרחב של עבודה, מעמיק בו ומרחיב אותו, בונה איזו “גיאוגרפיה״ להסתובב בתוכה . אבל אז אני מתחיל לחשוד בזה, ובאיזשהו שלב, דווקא כשזה הכי הולך, אני מתחיל לפקפק, עד שאני נעצר ונתקע, ואז אני שוב באפס, אני שוב במבוי סתום . ואז מתחילה המצוקה הזו, של האם אפשר בכלל להתחיל מחדש, ומאיפה להתחיל, עד שאני תופס איזו דרך, איזה שביל, ומתחיל שוב להתפתח איזה מהלך . הפחד שלי הוא שאני אאבד את הפקפוק הזה, שאני אאמין בעצמי יותר מדי . אני רואה יותר מדי אמנים, מהדור שלי או אפילו יותר צעירים, שנעשים חסידים של עצמם . ואז האמנות, כמו שאני מבין אותה, נגמרת . יש פרקטיקה, יש תעסוקה, יש אולי ביזנס, אבל אין אמנות של ממש שנולדת מהמצאה ומסקרנות ומספק . ל״ז : זה נשמע כמו תהליך לא אחיד, בעצם, תהליך של עליות וירידות . זה תהליך לא קל ? ל״א : זהו תהליך קצת דו-קוטבי, במהותו המטאפורית, מבחינת האנרגיה שלו . כשאני נתקע אני מרגיש שזה הסוף, ושאין טעם אפילו לנסות משהו אחר . במצב זה כל הטענות התיאורטיות נגד האמנות ונגד הציור ונגד האפשרות לעשות משהו משמעותי הן מאוד משכנעות בעיניי . אבל כנראה יש איזה משהו אידיוטי ...
אל הספר