ערימה של דברים

143 שער שני מדומה שבודריאר הגדיר במילים “התחוללות של ממשי חסר 53 כמו הדמויות בסיפוריה של מקור או ממשות באמצעות מודלים״ . אורלי קסטל-בלום, כולנו תסריטאים “החיים בסרט״ ומעדיפים את הביטחון המנחם של הבדיון על פני אי-הסדר המאיים של המציאות . אכן, ל״סימולקרום״ יש כבר שם בעברית, והוא המילה השגורה ביותר בפינו : “כאילו״ . בעקבות בודריאר, ששו אמני ההדמיה האמריקאים להיטמע בעולם החדש של שכפול אינסופי והתייחסו אל הערכים המודרניסטיים של אותנטיות ומקוריות כאל מיתוסים מיושנים שיש לפרקם . למעשה, רעיון האוונגרד כולו נתפש בעיניהם כאנכרוניזם : בעולם פוסט-היסטורי נטול דיאלקטיקה אידיאולוגית אין יותר מקום לאמנות ביקורתית המעמידה את עצמה מחוץ למחנה . בשיאה של האופוריה בשל תבוסת הקומוניזם והתפשטותה של דרך החיים האמריקאית על פני הגלובוס כולו, נותרו רק מעט אמנים שסירבו לשתף פעולה עם ההיגיון של השוק . הנס הָאקֶה, אמן גרמני שפתח כבר בשנות השישים בדיאלוג ביקורתי עם תרבות הצריכה המערבית, היה מהקולות היחידים שביקשו להזכיר אז שמעבר לפני השטח של ההדמיה עדיין קיימת מציאות : “בל נניח להוליכנו שולל . מאחורי החיזיון הגדול ...  אל הספר