אריק גלסנר 335 של משוררים" . העוצמה ( והחולשה ) של הספרות הלא-אמריקאית נובעת מכך, מהיותה "פרוזה של משוררים" . אבל אצל בולניו הכינוי הזה מקבל משמעות נוספת, בולניו מתקדם צעד נוסף . כי הפרוזה כאן עוסקת בעיקר במשוררים בשר ודם . זה ריאליזם מסוג מיוחד שבעצם הוא ריאליזם רק לכאורה : כל המציאות האדירה הדרום אמריקאית ואף הספרדית ניתנת כאן מבעד לפריזמה של חיי משוררים . יש משהו קומי עמוק בפונדמנטליזם הזה, בכך שחיי המשוררים והשירה הופכים לחיים האמתיים היחידים כביכול . אביא אנקדוטה אחת מבדרת ביותר, קרובה ללבי מטעמים מובנים, הממחישה זאת : באחד מקטעי הרומן מתואר דו קרב, דו קרב ממש, בין סופר למבקר . הסופר הזמין את המבקר לדו קרב בגין השערתו ( ! ) שהאחרון עתיד לכתוב ביקורת שלילית על ספרו . אם בראליזם של המאה ה- 19 אנשים מהשורה קראו זה לזה לדו קרב, בפסאודו-ריאליזם של בולניו עושים זאת המשוררים, האנשים היחידים הקיימים בעולם, כביכול . יש משהו תמים ואנכרוניסטי, במובן הטוב של המילים, בספרות הלטינו- אמריקאית, תמימות ואנכרוניזם שנוכחים כאן במיוחד . פרוזה שלא יעלה על הדעת שיכתוב סופר אמריקאי או בריטי ואף לא צרפתי...
אל הספר