332 מבקר חופשי הזירה הסלבריטאית לא מזיקה לעניין בקריאה ( כאן מדובר, כאמור, באמנים, וב"ארוחת הערב" היה זה מועמד לראשות הממשלה ) . אבל הספר הזה, כמו קודמו, מבטא תופעה מסוכנת מאוד . ויש הבדל גדול בינו לבין הנציגים האחרים של הניהיליזם האירופאי החדש . זאת כי יש ניהיליזם טוב ויש ניהיליזם רע . הניהיליזם הטוב קשוב לסבל האנושי ומבטא את מחאת הסובלים כנגד התרבות המייפה והמכחישה, ואילו הניהיליזם הרע הוא היתר להתנהגות בהמית . הניהיליזם הטוב נובע מהארוס, ממחאת אלה שאינם רשאים בסדר הקיים ליהנות ממנעמיו, כמו אצל וולבק, ואילו הניהיליזם הרע מבטא תוקפנות ויצר מוות . ואם הניהיליזם הטוב מבטא בכל זאת תוקפנות, הרי שהיא תוקפנות עצמית, כלומר דיכאון ( כך הדבר אצל וולבק, ילינק וגרונברג ) , ואילו אצל קוך אין דיכאון בכלל, רק תוקפנות . קיים, אם כך, הבדל גדול בין קוך לנציגים האחרים של הניהיליזם האירופאי החדש וחשוב להבחין בינו לבינם . הרומנים של קוך מבטאים שנאה ותוקפנות . הם לא מבקרים אותן, חשוב להדגיש, אלא מבטאים אותן ומבקשים למעשה להעניק להן לגיטימציה . התחושה הקשה העולה בקריאת הרומן הזה היא שהרצחנות המפורשת שמבטא ...
אל הספר