אריק גלסנר 203 סופר גדול בזכות הדיוק, הדקוּת הפסיכולוגית שוואלאס מגיע אליה בתיאור הדיכאון . כלומר, עוצמת הריאליזם שלו . לדקוּת הזו נלווים, חשבתי אז — וגם בזה וואלאס שונה מדיכאוני "רגיל" שמספר על חוויותיו — חוש הומור שחור משחור . כי הרי "הנפש הדיכאונית" הוא סיפור כאוב על נושא כאוב עוד יותר, אבל יש בו גם מקטעים מצחיקים להפליא ( להומור משתייכת, למשל, הפדנטיות ; היא מופגנת בטקסט באמצעות שימוש תדיר בסוגריים, שמבהירים הבהרת-יתר את המובן מאליו ) . כמו כן מופגן בטקסט חוש לביקורת תרבות ולפרודיה, שמתבטאות בכך שהנפש הדיכאונית נוטה לתמלל את חייה במונחים סמי-קליניים ( "הנפש הדיכאונית סבלה מכאב אמוציונלי נורא ובלתי פוסק" ) , מה שמבליט את כניעתה של התרבות לשיח הפסיכולוגי ( אם כי זה אינו הנושא העיקרי של וואלאס פה וספק אם הביקורת הזו עניינה אותו במיוחד ; מבקרי הפסיכולוגיה החריפים נוטים להיות אנשים שאינם יודעים דיכאון מה הוא, או, במידה והם יודעים, אנשים עקשניים במיוחד . אם וואלאס מותח ביקורת על הפסיכולוגיה עצמה — ונדמה שביקורת כזאת נמתחת כאן בין השורות — היא לא על המתודה או על תפיסת האדם שלה, אלא על כך ...
אל הספר