132 מבקר חופשי אימפוטנטים ( קצת בדומה לדור הבנים ברומן הגדול שלו ) . הייתה גם התדהמה מהדרך הצלולה של הצגת הנושאים ברומן — לא מהנושאים עצמם, שהעסיקו אותי בעצמי כבר קודם — ומהכישרון, ומהסחרור בזמן הקריאה, שמגיע לחוויה מדטטיבית ( בביטוי הזה לא השתמשתי אז ) . והייתה גם הכרת תודה שהתמצתה במשפט הבא, שניסחתיו לעצמי בערך כך : "יכול להיות, סביר, שהחיים נוראיים ; אבל אפשר ליצור מהם יצירה גדולה" . הרגשתי בזמן הקריאה כמהלך על גשר מילים מוצק נטוי על תהום, הספר הראה לי את התהום ובו זמנית הצליח להוליך אותי מעליה . והייתה גם תחושת הדברים המוכרים . רגילים לדבר על שבתאי, מסיבות מוצדקות אך גם בגין הלך רוח סקטוריאלי שפשה בישראל מאז ראו אור הרומנים שלו, בהקשר של תנועת העבודה ושקיעתה . אבל אני הכרתי חלק מהדמויות של שבתאי . לא, לא את צזאר וישראל . אבל את גולדמן הכרתי, וגם את אביו של גולדמן, ואת הדודה ציפורה הכרתי . את הדוד לזאר לא . אבל הכרתי את המשפחתיות, את האירועים המשפחתיים הרבים וההומים, ואת התחושות, החמות והמחניקות כאחת, של המשפחתיות המורחבת, השבטית . בבית סבתי במשמר השבעה נהגה משפחתנו המורחבת להתכנס מ...
אל הספר