44 מבקר חופשי היזדקקותו הנלעגת ל"עומק", החושד בגיניאולוגיה של הצורך הזה שלו-עצמו . והשכן המיוסר, המובס לאורך כל החזיתות בשנות ה- ,90 היודע גם עד כמה הצורך שלו בתרבות "גבוהה" אינו תמים כלל ועיקר, עד כמה הוא נובע בחלקו מבקשת תארי אצולה, מרדיפת היררכיה אחרת בעולם של מין וכסף ( גם הוא נהיה וולגרי ופשטני באבחנותיו — רוח הזמן ) , המלא שנאה ובוז עצמיים על האנינות והיעדר-הקלילות שלו, השכן המיוסר הזה מתקומם : הרי גם לו מגיע לחיות . והוא צודק : גם לו מגיע . ד וכך נולד הרעב . הרעב ל"יצירת מופת" . הרעב הפתטי ליצירת מופת . הרעב המוצדק ליצירת מופת . שמישהו יבוא ויעשה קצת סדר, שמישהו . . . שאיזה גאון מקומי, נחבא אל הכלים אולם משכמו ומעלה, יחזיר את אמות המידה . אולי "חדר" ( עם עובד, 1999 ) של יובל שמעוני ? אולי "חמסין וציפורים משוגעות" ( קשת, 2001 ) ? אולי "שואה שלנו" ( זמורה ביתן, 2000 ) ? אולי זה ואולי זה . רק בגלל הרעב הזה ניתן להבין קביעה של חוקר ספרות מרכזי כגרשון שקד כי מ"סוף דבר" של שבתאי ( הספריה החדשה, 1984 ) ועד "חמסין וציפורים משוגעות" של גבריאלה אביגור-רותם לא קם כ"חדר" של יובל שמעוני . בא...
אל הספר