148 | דנית בר לבגידת בן הזוג . ההורה הפגוע הופך את הילדים לקהל שבוי החשוף לביקורת אינסופית על ההורה האחר, ולאמירות בסגנון "תגיד לאבא שלך שלא יזיק לו שהוא יקנה לך . . . תגיד לזונה שלו שלא תעז להגיד לך מה לעשות . . . תשכחי מזה שאבא יבוא למסיבת יום ההולדת . . . אני לא רוצה לשמוע על הממזרים שלה", וכדומה . או כפי שביטאה זאת נערה מתבגרת במכתב "בשני עותקים", כלשונה, להוריה : "אני לא אשמה שאתם מתנהגים כמו ילדים קטנים . אני רוצה שקט ואת החיים שלי לעצמי . נמאס לי לשמוע מכל אחד מכם בתורו למה השני "בן אלף" ולמה בגלל השני נהרסו לי החיים . אל תכניסו אותי למריבות שלכם ואל תכריחו אותי להיות ילדה של שקיות ניילון בין הבתים" . "אני נטרף מהוריי . הם טוענים שבגללי נשארו נשואים עד שבגרתי ורק אז התגרשו . מבחינתי הם דפקו לי את החיים מילדות והזניחו אותי . " אמר לי גבר כבן 40 . "הם לא סתם 'מלכלכים' האחד על השני . כל אחד מהם מכריח אותי לשנוא אחד את השני ושונאים אותי בגלל שאני לא נוקט עמדה, כלומר לא לוקח צד . אימא שלי יכולה לומר לי 'אבא שלך אף פעם לא שם עליך . תמיד יצא לשתות עם חברים והפקיר את שנינו . בגללו גם אנ...
אל הספר