כלפי חוץ הסתרתי, כי התביישתי שיש לי פחדים כאלה . כלפי חוץ הכול כביכול נראה בסדר, אף אחד לא תיאר לעצמו מה מתחולל בפנים . הייתי מוקפת מחזרים, אבל כל מי שהיה בו פוטנציאל לקשר רציני דחיתי על הסף . פחדתי לאבד שוב, פחדתי שיגלה כמה אני דפוקה, פחדתי גם שירצה ילדים - התחייבות שנראתה לי באותו זמן בלתי ‑ אפשרית ונפיצה במיוחד . הדבר היחידי שיכולתי להתמקד ולהצליח בו, עד גבול מסוים, היו הלימודים באוניברסיטה, אם כי את התזה של התואר השני בספרות אנגלית מסמסתי, לא סיימתי . עליתי לארץ - או ליתר דיוק הועליתי לארץ על ידי זוג הורים ציונים - בסוף 1962 . חודשיים לפני העלייה מלאו לי 13 . השינוי הדרמטי, מילדות בטוחה בהלסינקי, פינלנד, לישראל של ,1962 היה מלווה באובדן רב ‑ מערכתי ובראש ובראשונה אובדן זהות . שם הייתי נטועה, דברים היו מובנים מאליהם, מקומי בחברה היה איתן, הייתי ילדה דעתנית ובטוחה בעצמה . כאן כל זה התהפך . איבדתי שפת אם, וליתר דיוק, שפות אם, שכן בבית דיברנו שוודית ( פינלנד היא מדינה דו ‑ לשונית ) אבל את לימודַי בבית הספר היסודי עשיתי בפינית ; אבדה לי אגב כך היכולת להמשיך בטבעיות את אחת האהבות הגדולות...
אל הספר