את יכולה לבוא לחדר שלך ? " כולם חדלו ממלאכתם והסתכלו עלי . "לא", אמרתי, "אני עובדת" . "בבקשה, בואי, לרגע" . לא, חשבתי, תוך שאני קמה . לא . אלוהים, בבקשה, שיהיה פצוע, לא מת . לא, בבקשה לא . יצאתי החוצה . כמה רגעים פסענו אגב שתיקה, בעיניים מושפלות, נועצים מבט בכפות רגלינו . "הוא פצוע ? " שאלתי . דוד אמר, "בואי לחדר" . צרחה נפלטה מפי . "לא, זה לא יכול להיות . לא, על כל מי שמת . לא למלחמה, לא, לא, לא" . בחור צעיר חלף על פנינו באופניו . הוא הביט בכיוון שלנו והמשיך לרכוב . סתמתי את הפה ואחר כך פתחתי אותו שוב כדי לומר שאני חייבת להתקשר להורי . הסתכלתי על רגלי השזופות . הן זזו, אחת ‑ אחת . יונה ניצבה מצד אחד שלי, דוד מהצד השני . ראיתי את חברתי זיוה צועדת בכיוון שלנו . אני מקווה שהיא יודעת, חשבתי . אני לא מסוגלת ברגע זה לשמוע בדיחה . הרמתי את עיני וראיתי שהיא בוכה . היא חיבקה אותי וחזרה ואמרה, בין פרצי הבכי . "אני יודעת, אני יודעת" . התנתקתי ממנה . שמעתי את עצמי אומרת שאני חייבת להתקשר לאמא שלי . השמים היו כחולים, ללא ענן . הברושים עמדו, גבוהים ודוממים . הממונה על הביטחון, במכנסי חאקי קצרים ובח...
אל הספר