מייקל צ׳כוב 108 אם השחקן מגביל את עצמו אך ורק לדיבור שורות הטקסט שניתנו לו על ידי המחזאי ולביצוע ה“פעולות“ שאותן דורש הבמאי, ולא מחפש הזדמנות לאלתר באופן עצמאי, הוא הופך עצמו לעבד של יצירותיהם של אחרים ואת המקצוע שלו לְשאוּל . הוא חושב באופן מוטעה כי גם המחזאי וגם הבמאי כבר אלתרו בשבילו, ושנותר רק מעט מקום להבעה חופשית של האישיות היצירתית שלו . גישה זו, למרבה הצער, רווחת בקרב יותר מדי שחקנים בימינו . אך כל תפקיד מציע לשחקן הזדמנות לאלתור, לשיתוף פעולה יצירתי אמיתי עם המחזאי ועם הבמאי . הצעה זו, כמובן, איננה מרמזת לאלתור טקסט חדש או פעולות חלופיות לאלו שהתווה הבמאי . ההפך הוא הנכון . הטקסט הנתון והפעולות מהווים את הבסיס היציב שעליו יכול וחייב השחקן לפתח את אלתורו . איך הוא אומר את הטקסט ו איך הוא מבצע את הפעולות, אלה הם השערים הפתוחים לשדה העצום של האימפרוביזציה . ה“איך“ של הטקסט והפעולות שלו הם הדרך שבה השחקן יכול להביע את עצמו בחופשיות . ויותר מזה, ישנם עוד רגעים עצומים אחרים בין הטקסט והפעולות שבהם השחקן יכול ליצור מעברים פסיכולוגיים נפלאים, לרקום את הופעתו בעצמו, ולהציג את כושר ההמצ...
אל הספר