מאמרו של היינריך פון קלייסט משנת , 1810 " על תיאטרון המאריונטות " , אשר העלה שיחה שהתקיימה בפארק בברלין בינו לבין רקדן בלט מפורסם , מנסה לסמן את מקורות חן התנועה הייחודי והבלתי אנושי של המריונטה . זהו אחד התיאורים הטובים ביותר שיש בידינו בנוגע לשאלה זו , אפילו אם המאמר עצמו עוסק בדברים אחרים , כגון ההימור והפליאה הטמונים בכל אמנות , בכל יצירה דמיונית ובכל צורות הידע . הרקדן מתעקש שחן המריונטה נובע מתוך זינוק הבובה אל תוככי מגבלותיה שלה . הבובנאי יודע כי אינו יכול לשלוט בכל איבר בנפרד , ועל כן מחקה באופן מושלם כל פרט של תנועותיו הטבעיות של גוף אנושי . וכך הוא לומד להפעיל את המשקל , את תנועת המטוטלת ואת התנופה הספציפיים של הדברים האלה המשתלשלים מהחוטים . שם נמצאת נשמתה של הבובה , במרכז הפיזי בלבד של כוח המשיכה , אשר מהווה את קו הגבול של נשמתה . הנשמה טמונה בתנועה שהיא אוצרת כחפץ ולא כגוף חי , ולה חייב הבובנאי להיכנע , להשאיל את נשמת אפו שלו , את תשוקתו ואת תנועות גופו . וזו הסיבה – מתעקש הרקדן – שבעטיה מהווה הבובה יצור שיש לו אך מעט מן המשותף עם מוות , עם כאב ועם מודעות עצמית אנושית . ה...
אל הספר