הדימוי ( כפקטור העתיק של חיינו התרבותיים ) . כל זאת מכיוון שלוגיקת הצפייה בדימוי קשורה ליחס לדימוי הנמצא בתנועה לעבר עתידיות טכנולוגית מסוימת , שבה מושג הצפייה לא יהיה מובן עוד ( כמוהו כמושג הסובייקט הצופה ) . האם בכלל נמשיך לראות ולהיראות בעתיד ? האם השיח הביקורתי – אקדמי , על נטיותיו האנאליות–כפייתיות , מספק את צרכינו המתודולוגיים — או שאפשר להציע בחיל ורעדה פרדיגמה אחרת , פסיכוטו – פרנואית , הפתוחה אל העתידי הרודפני מתוך חשש וניחוש — וגם מתוך חשדנות ? פרדיגמה מתודולוגית זו תציע אנלוגיה חשדנית לתמורות המסך , וכן לתמורות באחר וּ תו של האלוהי במונותיאיזם . * * * ההצעה הנוכחית להבנת לוגיקת הדימוי העכשווית מניחה שבזמננו חל שינוי רדיקלי באופני הקיום והפעולה של הדימוי . הדבר מתבטא בשתי פרדיגמות — האחת פרנואידית והשנייה אסכטולוגית : בפרדיגמה אחת יחס בין הסובייקט ( עין הצופה ) לבין האחר ( עין הדימוי ) , שבו מתהפכים תדיר היחסים בין הסובייקט לאחר , פעם הסובייקט צופה באחר ופעם האחר בסובייקט . הניסוח הנוכחי נובע מן ההבנה הפסיכואנליטית בדבר הדינמיקה הבלתי מודעת בין שני גורמים אלה ; מבחינת השיח הפ...
אל הספר