בספרות העוסקת בדחיית ילדים בקבוצת בני הגיל נצבר ידע רב לגבי הגורמים לדחייה , המאפיינים ההתנהגותיים של השחקנים המרכזיים והשלכותיה לטווח הקצר והארוך . עם זאת , חסרות עדויות של אנשים בוגרים הכוללות את תובנותיהם ביחס לדחייה שחוו בפרספקטיבה של זמן . מחקר מקיף זה , שבו נאספו סיפורים רבים של בוגרים במבט בין עשורי , מאפשר להיכנס לעולמם הישן מחד ולעולמם העכשווי מאידך . בסיפורי הזיכרונות תיארו הדחויים את התובנות שהפיקו סמוך לזמן הדחייה וזמן רב אחריה . תובנות אלו מוקמו על פני רצף של רמות פגיעה ( מסדר ראשון ומסדר שני ) והודגמו באמצעות הנרטיבים האותנטיים של המספרים . הדחייה מילאה ארבעה תפקידים עבור כולם , ללא תלות ברמת הפגיעה : הדחייה כמבשרת שונות ; דחייה חברתית כמנבאת הערכה עצמית נמוכה ומשקפת מעמד חברתי ; דחייה חברתית כקריאה לדיאלוג פנימי או לדין וחשבון בנושא העוצמה האישית ; דחייה כאיתות לבגידה במערכות יחסים . הדחייה כמבשרת שונות רוב המרואיינים העידו כי הדחייה הייתה אירוע חברתי מכונן שדרכו הבינו מי הם והתוודעו לקושי שייחודיותם מעוררת ואולי תעורר גם בעתיד . כל המרואיינים שנדחו על רקע של מראה חיצוני...
אל הספר