בפרקים האחרונים של מורה הנבוכים , בשלב שבו הגיע הקורא למיצוי התפתחותו השכלית , הרמב " ם מדרבן אותו לפנות מהתמקדות בעצמו להתמקדות בזולת . הוא מפציר בו לרדת ממגדל השן אל היציע החברתי , למרות נחיתותה , תלותה בנמענה ויחסיותה של הפעילות המוסרית . תכלית זו מוצגת בסוף הספר כהעתק של התגלות האל למשה , כדי לבסס ולהעמיק את הקשר בין הידיעה המרבית לפעילות המוסרית . בפילוסופיה של הרמב " ם הצו המוסרי אינו פורמלי גרידא , משום שבתפיסתו הרצון הטוב איננו הביטוי המשובח ביותר לאנושיותו של האדם . הפעילות המוחשית נופלת במעלתה מן הידיעה השכלית , אך על הזיקה בין השתיים עומד החיבור בין למידה לבין חינוך ובין הבנה לבין התנהגות נאותה . בנימוקים לוגיים גרידא קשה לשדל אדם רציונלי שיפנה מטובת עצמו אל טובת הזולת , אלא אם כן שוכנע שההתדמות באל משתלשלת מן האמונה השכלית . התכסיס הדידקטי של הרמב " ם ניכר בכך שאין הוא מודה בחסימת דרכי השכילה , אלא בסופו של תהליך הלמידה . סיום הספר מסמן את נקודת הרוויה מההתעמקות האינטלקטואלית . נקודת שיא זו משתנה מאדם לאדם . יש שיצברו תובנות שיספיקו להם לעצמם , ויש שתובנות אלו יפגיעו בהם לצ...
אל הספר