הרמב " ם מבאר את דברי המקרא , כך שתיאורי הנבואה הפתאומית לכאורה יהלמו את תהליך ההכנה הארוך של שכלול היכולת השכלית בלמידה . כיוון שהנבואה השכלית היא שיאה של התפתחות אינטלקטואלית , היא תקרה רק לאדם בוגר ובשל , הקרוב למיצוי סגולותיו השכליות . בפרשנות זו , המתאימה את המסר של כתבי הקודש לתוואי הנבואה הפילוסופית-שכלית , הרמב " ם גם הופך את עדות כתבי הקודש על חיי הנביאים שהאסלאם והנצרות פסלו , לעדות העומדת בפני ביקורת הגיונית . בפרק זה אני מותחת קווי דמיון בין תפיסת הנבואה השכלית של אבן סינא , שאימץ הרמב " ם , לבין תפיסת ההנהגה החינוכית שכלית , המקובלת באקדמיה כיום . אני מבקשת להראות את הזיקה ואת ההבדל בין תפיסת הנבואה הדמיונית שמבקר הרמב " ם לבין תפיסת הניבוי הרציונלי של אבן סינא , המקבילה לגישתו של המחקר המדעי , ובעיקר של האסכולה הפוזיטיביסטית . הרמב " ם דחה דחייה מוחלטת את הנבואה הדמיונית , שמקורה בהתנסות דמיונית של פרט יחיד . לדחייה זו שותפה הגישה הפילוסופית " הקלאסית " , הדורשת הסבר סיבתי התקף לכלל התופעות הטבעיות . עם הזמן התנודדה נקודת השיפוט המדעית . השיפורים הטכנולוגיים האדירים שהובי...
אל הספר