בין כפירה לטיפשות

הדת האלילית היא כאמור דת המשתעבדת לדימויי המציאות . הניתוק בין תפיסת המציאות בתודעה לבין המציאות כשלעצמה ופרטיותה של התמונה הדמיונית , פרי דמיונו של כל אדם ואדם , מוליד שפע של מעשים מבודדים , המנותקים בטבורם מעיקרון מאחד ומנהיר . הסיבה שהדמיון הוא אבי דת הכזב האלילית מקורה במקרה השכיח באנשים שלא הצליחו להשיג הבנה שכלית של המציאות , והציעו במקומה נרטיב פרטי . במקרה הנדיר יותר , ההסתמכות על הדמיון היא תוצאה של התעמקות יתר בנושאים , שהם מעבר להכרתו השכלית של בן אנוש עד לטשטוש כאוטי בין אמת לשקר . לדעתו של הרמב " ם , זהו המקרה של הכופר הארכיטיפי המקצץ בנטיעות , אלישע בן אבויה ושל התיאולוגים ה " מדברים " . אנשים מן הסוג הראשון , הם טיפשים ובורים שלא הגיעו לקו ההכרה השכלית , ואילו האנשים מן הסוג השני הם מלומדים קוראי תיגר , שחצו את קו ההכרה השכלית . לדברי הרמב " ם , ראשיתה של כל כפירה אידאולוגית היא כפירה בקיומו של גבול שכלי לידע האנושי . יהירות זו מולידה תיאוריה דמיונית הנדמית לבעליה , שאיבד את בלמי הביקורת השכלית הסטנדרטית , כעונה לחוקיו של מטא - היגיון : ואם תחשוב להשיג למעלה מהשגתך , או ...  אל הספר