בפרק זה אני מבקשת להראות עד כמה בטח הרמב " ם בקיום בלתי מותנה ובלתי מעורער של אמת שאין לפקפק בה . ההבדל המהותי בין גישת הרמב " ם לאמת לבין גישת דורנו , אינו נעוץ דווקא בכך שבדורנו מתחרה ההסבר המדעי עם סמכותם של כתבי הקודש , כי אם ביחס של כל אחד מן השניים לאמת . באופן פרדוקסלי , ככל שיש לבן זמננו יותר ויותר ידע , כך גם גדל הספק המנקר בו . הכבוד שהוא רוחש לבני מינו ותחושת השוויון שמפיצה התרבות הדמוקרטית , בצירוף אובדן האמון ביסוד מארגן על - זמני , מניעים את בן זמננו להסתפק בהסברים זוויתיים , קצרים ומקוטעים על אודות המציאות . הרמב " ם השתמש בשפה כמסמן אולטימטיבי של מציאות טוטלית , ואילו בן זמננו מסכים מראש להטיה ) שלא לומר הטעיה ( מכוונת , אם מצד עורכי דין שנונים ופרסומאים ממולחים , ואם מצד יוצרים פיוטיים . פרק זה מציג את שכליותו של הרמב " ם כעוגן המייצב את תפיסת המציאות ואת השקפתו על השפה ככלי תיווך בין המציאות הממשית לבין תמונת המציאות בנפש האדם .
אל הספר