ליאור לוי . 1 הקדמה דיונו של אריך אוארבך בספרו מימזיס בספר 19 של האודיסאה מפנה את תשומת לב הקוראים למתח העומד בלב ליבה של סצנת שיבת אודיסאוס אל ביתו וזיהויו בידי מינקתו , אוריקליאה . הפרק " צלקתו של אודיסאוס " דן בטבעה של ההפסקה הארוכה בין סצנת מישוש הצלקת לרגע זיהוי הזר הנושא את הצלקת כאודיסאוס . אוארבך מתמקד בעיקר בסדרת הניגודים שלאורם נבנית ההשהיה בין מישוש הצלקת לזיהויו של אודיסאוס . את ההשהיה בין אזכור הצלקת לזיהויו ממלא תיאור זיכרון הילדוּת של אודיסאוס . היחס בין אזכור הצלקת לתיאור המאורעות שבגינם התהוותה , בזיכרון הילדות הנפרש בפני הקוראים , הוא כיחס בין רקע קדמי לרקע אחורי , בין פנים לחוץ , בין יום יום לנשגבות ובין עבר להווה . אוארבך טוען כי הטקסט ההומרי אינו מסוגל לאחוז במתח שבין כל אחד מקצות הצמדים הללו , ולכן הוא ממוטט את העבר אל ההווה , פנים אל חוץ , רקע אחורי לקדמי וכדומה . במובן זה , הטקסט ההומרי חסר עומק , חסר " הסדר פרספקטיבי " . לסדרת הניגודים שאוארבך בוחן באמצעותם את הסצנה , ארצה להוסיף במאמר זה ניגוד נוסף : בין טקסט לדימוי . אוארבך עצמו אינו מזכיר את הניגוד והמתח בי...
אל הספר