שם המדינה אמור להיות המקור לגזירת שם הייחוס — שם התואר שבו יכונו אזרחיה . מן השמות השונים שהוצעו אמורים היו להיגזר שמות ייחוס שונים , כגון ' ישראלי ' מ ' ישראל ' , ' ארץ - ישראלי ' או ' ארצישראלי ' מ ' ארץ ישראל ' , ' עברי ' מ 'ארץ העברים ' או ' עברייה ' וכיו " ב . לצד שאלות התוכן והמהות של שמות הייחוס הללו שנדונו לעיל התעוררו גם שאלות לשוניות . בנימוקיו של מאיר דינאי נגד השם ' ארץ ישראל ' ובעד השם ' ישראליה ' הוא נדרש לשאלת שם הייחוס הנגזר : [ השם ישראליה ] מאפשר לקרוא לתושביה בשם לאומי חדש ובריא : ישראלי , ישראליה , ישראלים . כך שנוכל לכנות את התוכן החדש של אומתנו בשם חדש ישן . ברצוני להעיר שמורגש הצורך התכוף [ צ " ל : דחוף ] למנוע את השימוש ההולך ומתרבה בצורה : ארצישראלי , ארצישראלית , ארצישראלים וכו ' זוהי צורה בלתי נורמלית . כאילו קראנו לאנגליה : ארץ אנגל ולאנגלי : ארצאנגלי . דינאי התנגד למבנה המסורבל של שם הייחוס הנגזר מ ' ארץ ישראל ' — ' ארצישראלי ' — שהוא כינה " צורה בלתי נורמלית " , ומן הסתם רמז בכך להפיכת הצירוף למילה אחת ' ארצישראלי ' הן בכתיב הן בהגייה . בדומה לשם ' ארץ ישר...
אל הספר