רבני גרמניה , מסביר אברהם גרוסמן , " החמירו עם בעל אלים יותר מאשר חכמים בכל מרכז יהודי אחר בימי הביניים " . מיכל וולף הסיקה ש " פוסקי גרמניה , צרפת ופרובאנס במאות הי " א - י " ג אסרו לחלוטין הכאה של אישה בידי בעלה " , גם הכאה למטרות חינוכיות , וראו בהתנהגות זו עברה חמורה על איסור דאורייתא . עמדה זו , טוענת וולף , הייתה עמדת מיעוט במהלך ימי הביניים : " רוב רובם של פוסקי ישראל ( כולל אשכנז , צרפת ופרובאנס החל מהמאה ה 14 ואילך ) מתירים לבעל להכות את אשתו הכאות חינוכיות " . קביעתה של וולף , שחכמי אשכנז במאות האחת עשרה השלוש עשרה אסרו הכאת בעל את אשתו , אינה מתיישבת כראוי עם דברי רבנו תם ויתר החכמים שאמצו את גישתו התקיפה והפייסנית . בדבריהם אין כל גינוי לבעל המכה . לשיטתם , על הגבר הנורמטיבי להפגין התנהגות גברית נאותה , תקיפה אך מפייסת , זאת אומרת , אל לו לאלץ את אשתו לקיים יחסי מין מיד אחרי שהכה אותה ; עליו לפייסה קודם . בין במישרין בין בעקיפין , חכמי אשכנז עודדו מודל גבריות פטריארכלי המתיר לבעל להכות את אשתו , גם אם הוטל עליו לפייסה קודם שיקיימו יחסי מין , ומודל זה הובנה גם כנגד המשגת גב...
אל הספר