אפשר לזהות שתי גישות מרכזיות בקרב חוקרים ביחס לנשים הפעילות בתנועות אסלאמיות במזרח התיכון . גישה אחת , הרווחת בכל הנוגע לתורכיה ולאיראן , גורסת כי הנשים בארצות אלו משתמשות בסמלים דתיים , כמו החג ' אב , כדי להשיג זכויות ולהציג דרישות משלהן . גישה אחרת , המקובלת באשר למצב במצרים , בירדן , בלבנון וברשות הפלסטינית , גורסת כי נשים הן כלי פסיבי בידי התנועות האסלאמיות , שאינן חותרות לקדם שינויים משמעותיים בפרשנות הדתית הנוגעת למעמדן של הנשים באסלאם . גישות אלו מבקשות להסביר את מניעי בחירתן של הנשים להתחזק בדת האסלאם ולהצטרף לתנועות אסלאמיות . הן אינן עוסקות במורכבותה של הבחירה או בהתלבטויות המתלוות אליה . בשורות שלהלן ננסה לתרום תרומה צנועה למילוי חסר מחקרי זה ולהצביע על מורכבות חייהן של הפעילות בתוך התנועה האסלאמית בישראל , כפי שהיא משתקפת בדבריהן של הנשים שהתראיינו למחקר . אחת מהן היא צפייה , פעילה צעירה בפלג הצפוני , שמנסה למצוא איזון בין פעילות תנועתית לפעילות חוץ תנועתית . צפייה מעוניינת לצאת אל המרחב הציבורי הכללי , שהקודים והנורמות שלו שונים מאלה שעליהם התחנכה בתנועה . עצמאותה הכלכלית ...
אל הספר