כפי שניסיתי להראות במאמר זה , בתי הדין השרעיים בישראל בכלל — ובית הדין במערב ירושלים בפרט — הם מוסדות היברידיים מבחינה תרבותית , המשלבים בתוכם יסודות ישראליים ממלכתיים ומודרניים , בצד יסודות פלסטיניים , מוסלמיים ומסורתיים . הימצאותם על קו התפר הדינמי והגמיש שבין הקשרים תרבותיים שונים הופך גם את בתי הדין השרעיים למוסדות גמישים ודינמיים . כעת ברצוני להרחיב קביעה זו ולטעון שההיברידיות התרבותית האמורה איננה בבחינת מאפיין שולי , פריפריאלי , אחד מני רבים , של בתי הדין הללו , אלא מהווה לא פחות מ " עיקרון מארגן " שלהם ; עיקרון מארגן , שהוא הן תוצר של נסיבות , הן גורם המסביר בתורו את תפקודם ואת פעולתם בהקשר הישראלי . במונחים סוציולוגיים עולה אפוא השאלה , מה מקורה של היברידיות זו ואילו הסדרים מוסדיים פוליטיים יצרו אותה ? תשובה מסוימת לשאלה זו אפשר אולי למצוא בספרות רחבת ההיקף העוסקת במערכות משפטיות בהקשר קולוניאלי ופוסט קולוניאלי . ספרות זו מרבה לעסוק בסוג כזה בדיוק של היברידיות תרבותית , המאפיינת , כך נראה , בתי משפט " ילידיים " ( indigenous courts ) הפועלים במרחב הקולוניאלי / פוסט קולוניאלי ....
אל הספר