1.4. התבנית האנטי-אלבזית

זו שעה אחרונה . יתעורר הנדהם וברסן יתפש . בא מועד אחרון . אל נפקיר את נפשה של מלחמת העם . פן נקיץ ואנחנו בקצה המדרון . השיר ' ליל התאבדות ' הדן בהתאבדותם של איש האצ " ל מאיר פיינשטיין ואיש הלח " י משה ברזאני בתא הנידונים למוות , הופך את היוצרות , לא כל כך מבחינה אידיאולוגית כמו מבחינה רטורית מבנית . השיר פותח בפאתטי . המחבר אינו יכול להתעלם , אינו יכול להתכחש " להודה של אותה שעת ליל" שבה נטלו השניים את חייהם כאיש אחד . " גבה תא המות בלילה ההוא " , קובע אלתרמן . הוא פורש שטיח אדום בפני פעולת ההתאבדות ומכניס אותה בשגב חגיגי קודר אל ההיסטוריה המיתולוגית של האומה : אל נסב את עינינו . בתא הדמים שעת קרבן בערה לא דועכת . ויכלה היא לשוות לשעות שעמים עוד חיים עליהן כעל כד ועל לחם . אך מייד לאחר מכן הוא מפנה אצבע סאטירית מאשימה לעבר מפקדתם , הגוף ששלח אותם למשימתם : אך לא זה גורלם ! כי בעוד הם נופלים רסוקי לבבות וזרוע , 40 הטור ג , עמ ' . 25 . 4 . 1947 , 334 41 פיינשטיין נשפט על חלקו בפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים ב 30 . 10 . 1946 ( פיצוץ שבו נהרסה התחנה כליל ונהרג קצין חבלה בריטי ) , ואילו ברזאני ...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד