6. "כי הסוף, אחים, הוא אלם"

השתלטות המודוס הדיוני על שירתו העיתונאית של אלתרמן הולכת יד ביד עם השתלטות הפרוזה על המדיום השירי הזה שהפליא במשך שנים , בצורה שהקסימה רבבות , למזג בין השירי לבין האקטואלי , בין הפיוטי לפוליטי , בין המוסיקלי למאמרי . הפרוזה — כהשתלטות שטחי חול צחיחים על מרחבים צמחיים שוקקי חיים , שופעי ירק , לחות ותנועה , תהליך שבשפת האקולוגים נקרא מדבור — חודרת אל הקורפוס בשלושה ערוצים , עד שהיא מטביעה / מדבירה אותו כליל : קודם כל היא חודרת דרך המודוס הדיוני עצמו ששורותיו הארוכות , על התחביר הנפתל שלהם , על המילון הארגומנטטיבי שלהם , על לשונם ה ' ממוצעת ' , נקראות פעמים רבות כמעט כשורות פרוזה ולא כשורות שירה ; היא חודרת דרך יצירים טקסטואליים היברידיים הבנויים חציים שירה וחציים פרוזה , תוך כדי דילוג ' טבעי ' ביניהם , ובסופו של דבר בנטייה גוברת והולכת להחליף את הטור השיר בטור בפרוזה , כלומר במאמר . התהליך הזה מגיע לשיאו בסוף שנות החמישים . בשנת 1959 הנהר השירי שזרם בערוץ ' הטור השביעי ' ולפניו בערוץ ' רגעים ' הופך כבר לזרזיף . בשנה זו מפרסם אלתרמן בדבר רק תשעה שירים ( האחרון שבהם ביוני ) וששה עשר מאמרים...  אל הספר