בניגוד לטורים השנינתיים / סאטיריים , המהווים את עיקר מניינה של שירתו העיתונאית של אלתרמן ומתהדרים בשימוש וירטואוזי חסר תקדים בהיקפו בלעז , כמו גם במילים , מונחים ומושגים שנוצרו במסגרת ושנושאים את חותמה של העברית המודרנית הצעירה והמתחדשת , הרי שהשיר הנבואי ( כמו , למעשה , כלל המודוס הגבוה ) בשירתו העיתונאית של אלתרמן ניכר בהצטמצמותו , בהתרכזותו , בשיבתו אל הלקסיקה והסגנון המקראיים הקלאסיים . אחד מסימניו הבולטים של השיר הנבואי האלתרמני יהיה אם כן הימנעות כמעט טוטלית משימוש בלעז . באופן אינסטינקטיבי כמעט , כשאלתרמן פונה אל השיר הנבואי החגיגי , הוא מפנה את גבו אל להטי השנינה האורבנית העירונית הקלילה ומתרכז ומצטמצם ברובד הקדום ביותר , הנשגב ביותר , המהדהד ביותר , של השפה . כפסל מוכשר , ורסטילי , המסוגל לעבוד וליצור עם כמה חומרים ויודע לבחור את המדיום המתאים ליצירה שקווי המתאר שלה הולכים ומשתרטטים במוחו , כך אלתרמן , ברגישותו הלשונית , חש ויודע , שאת הרובד הנבואי בשירתו יש לחצוב מהסלע האחד , המקורי , המחוספס והנישא , שממנו נחצבה הנבואה המקראית העתיקה . השיבה אל הרובד המקראי ניכרת באופן בולט ...
אל הספר