נתן אלתרמן אינו מזוהה בדרך כלל כמשורר סאטירי . המונח ' סאטירה ' ( או התואר ' סאטירי ' ) מוצמד אליו בדרך כלל בהקשר של ספרו האחרון , הרומן המסכה האחרונה , שהוא ספר שולי , כמעט תמהוני , בקורפוס האלתרמני — או בהקשר של הפזמונים הסאטיריים שכתב לתיאטרונים ' המטאטא ' ו ' לי לה לו' בשנות השלושים והארבעים . שירתו העיתונאית מזוהה פעמים רבות ( אם כי לא תמיד ) עם שירים לאומיים עתירי פאתוס , כמו ' על הילד אברם ' , ' מגש הכסף ' , ו ' מסביב למדורה ' . גם כשמובאים ממנה דוגמאות אחרות , קלילות , עוקצניות , היא אינה מזוהה על פי רוב כשירה סאטירית . עם זאת התייחסות ליסוד הסאטירי בשירתו העיתונאית , למרות שהיא מעטה ודלילה , אינה נעדרת כליל מהביקורת הספרותית . על מקומה של הסאטירה בשירתו העיתונאית של אלתרמן קיימות שתי תפיסות מרכזיות , קוטביות כמעט . תפיסה אחת מייצג דן לאור . בעבודתו על ' הטור השביעי ' ( החלק המרכזי בקורפוס השירה העיתונאית של אלתרמן ) , המהווה , עדיין , את המחקר השיטתי ביותר שנעשה על חטיבת שירים ( ומאמרים ) זו , מעניק לאור לסאטירה , כפי שכבר צוין , מקום שולי למדי בין תת הסוגות המכוננות לפי דעתו ...
אל הספר