על ידי העלאת ה " שורש " לדרגת נוכחות על היסטורית ( לפני לידת הזמן , לפני התפתחות העידנים ) דרוויש מנסח מחדש את הקשר בין הזמן , ההיסטוריה והאדם הפלסטיני . הוא הופך את הקשר לקשר על זמני ; זו תשובתו לשיח הקולוניאלי , שהפך את הזמן השמימי לזמן ארצי , וזו דרכו להפריך את טענות המתיישבים בדבר " שלילת הגלות " ו " שיבת ציון " ( שבה , על פי המיתוס הציוני , חיו לפני אלפיים שנה ) , שעליהן הם מבססים את הלגיטימיות של המפעל הקולוניאלי שלהם . בתגובתו זו לועג דרוויש לטיעון של המתיישבים הקולוניאליים ומאתגר אותו . הוא עושה זאת באמצעות שפת המקום האדמה , כאשר הוא קושר עמה קשר אינטימי וישיר שאין לו צורך במיתוסים של שיבה מהגלות , להבדיל מהקשר האינסטרומנטלי שקושר השיח הקולוניאלי כדי לרתום את האדמה להבניית הדימוי הגופני של "היהודי החדש " . דרוויש , לעומת זאת , מעצב יחסים אורגניים מסועפים השזורים בחיי היומיום של הפלסטיני . והוא ממשיך : אבי צאצא למשפחת המחרשות לא ממשפחת אדונים אצילה סבי היה אכר ללא כל יחוס , למדני להיות גאה כשמש עוד טרם למדני לקרא ספרים , ביתי , בקתת שומר , מקני סוף ועצים , האם מעמדי נושא חן מלפנ...
אל הספר