אילו היה עליי למנות עשרה דברים שאני שונאת , השמנה הייתה מדורגת במקום הראשון . הנטייה להשמנה הציקה לי כשהייתי נערה וגם בוגרת , והיא מוסיפה למרר את חיי ביתר שאת גם בזקנתי . מפריע לי כשאני עולה במשקל כי זה לא יפה . כשאני מסתכלת בראי , לא נעים לי להיווכח שמהחזית ומהצד אני נראית אותו דבר . אני לא גבוהה , אף פעם לא הייתי , ועכשיו התקצרתי בשמונה סנטימטרים , ומשקל גופי מתחלק על פחות גובה . נדמה שאני צומחת לרוחב . עודף המשקל מקשה עליי גם לתפקד . כשאני צועדת בעלייה מתונה ביותר או מטפסת במדרגות , אני מתנשפת כמו קטר . תמיד התלוצצתי ואפילו " ניחמתי " את עצמי שיום אחד ארזה בלי כל צורך בדיאטה , למשל כשאחלה בסרטן . או אז יתגשם חלום חיי , וארזה בלי כל מאמץ . התברר שגם זה היה חלום שווא , כי לתדהמתי , גם כשחליתי בסרטן לא רזיתי . בימינו מקצרים את המעיים כדי לרדת במשקל . אני — אפילו כשקיצרו לי את המעיים כדי לסלק את הגידולים הסרטניים — לא ירדתי ולו גרם אחד . איפה הצדק ? מאז עזבתי את בית הוריי ועד שהלכה אמי לעולמה , היא מעולם לא החמיצה הזדמנות לומר לי , " את צריכה לרדת במשקל " . כך היה כשהייתי בת תשע עשרה , ...
אל הספר