בבואי לבאר שבע חיפשתי עבודה . לעיסוקי כמעצבת לא הייתה דרישה בעיר קולטת העלייה . ענייני עיצוב לא היו באותה העת בראש מעייניהם של תושבי הנגב . לבסוף התחלתי לעבוד כפועלת בבית החרושת " חרסה " , ועזרתי לאמן נחמיה עזז בעיטור כדי החרס . בבאר שבע התוודעתי לראשונה לישראל השנייה , לעולים החדשים שהגיעו ארצה בגל העלייה הגדול של ראשית שנות המדינה . פגשתי אותם בשכונה , במכולת , במפעל או בשוק . נחשפתי למצוקותיהם ולקשיי קליטתם . ראיתי כמה סבלו מהביורוקרטיה הישראלית , משינוי טבעו של התא המשפחתי שהכירו כל חייהם ומהזלזול במסורת שהתחנכו על ברכיה . במיוחד נוכחתי עד כמה התביישו בעוניים ובהיותם מובטלים . חודשים אחדים לאחר שהתחלתי לעבוד בחרסה , זומנתי לפגישה בחברה הממשלתית " המשקם " בתיווכה של חנה למדן , שהייתה חברת הנהלה . למדן כיהנה בעבר כחברת כנסת עם גדעון , ועל כן ידעה על כישוריי כמעצבת . בפגישה הוצע לי להקים ולנהל מפעל רקמה שיעסיק ארבעים נשים בקירוב , נשים ללא מקצוע , שהיו אמורות לעבוד במשרה שנקראה " חמש שמיניות " , כלומר לעבוד חמש שעות ביום . ההצעה שקיבלתי מ " המשקם " הייתה הדבר הקרוב ביותר לעיצוב שיכולת...
אל הספר