יוכבד , אישה נאה בשנות השלושים לחייה , ישבה על כיסא , ידיה שלובות על ירכיה , שמלתה לבנה , ועליה דוגמת רקמה מעשה ידיה . התכים הצבעוניים של הרקמה מקיפים את צווארה וגולשים מסביב לפתח עמוק שנפער בחזית שמלתה . הרקמה התימנית הייתה כמדליון יקר המדגיש את יופיו של הצוואר , והשרוולים , רקומים אף הם , היו כאצעדות על זרועותיה . כשראתה יוכבד את דמותה בציור שלפניה , אמרה לעצמה : " למדתי משהו מהעולות מתימן . השמלה שרקמתי לי היא דוגמה מצוינת למלאכת הרקמה והפיליגרן המפוארת שלהן . אני שמחה שאני מנחילה מלאכת כפיים זו לבנות ישראל בחוגי ' שני ' שאני מקיימת " . מולה , לפני כן הציור , עמד נחום גוטמן , בעבר שכנה בנווה צדק וידידה משכבר הימים . במשיכות מכחול טווה גוטמן את דיוקנה של יוכבד על הקנבס . הקומפוזיציה שצוירה על הבד המתוח הכילה שלושה רבעים מגופה . תנוחת ראשה ותנוחת ידיה הזכירו את זו של " המונה ליזה " . אבל שלא כמו בציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ ' י , ארשת פניה של האישה המצוירת הייתה מהורהרת . נעדרה ממנה רעננות חיוכה הנודע של מונה ליזה . לא עלה בידו של גוטמן להנכיח בפניה של יוכבד את צלו של החיוך האלוהי...
אל הספר