מאבק עם בית نضال مع بيت

בשנת 2000 הצטרפתי לפעילות פמיניסטית מאורגנת . הייתי בת , 32 נשואה , סטודנטית וכועסת . התנפלתי על הפעילות הפמיניסטית כמו יתומה שהזמינו אותה לארוחה משפחתית . השקעתי את מיטב זמני בחשיבה , בארגון , בניסוח , בהפגנות , באהבה , בזעם , בדיונים , בהרצאות . בשנת 2006 כבר הייתי פליטה של הארגון שחשבתי שיהיה לי בית . כל הזמן הזה הייתי אורחת רצויה באשה לאשה . בהתחלה בתור חברה של , אחר כך בתור בת זוג של או בתור עצמי . אבל למרות שתמיד התקבלתי שם בברכה , שמרתי על קרבה מסויגת . עדיין לא הרגשתי נוח כפעילה מזרחית . נתתי הרצאות על פמיניזם מזרחי לנשות אשה לאשה , השתתפתי בפעילויות שונות , אבל לא הסכמתי להיחשב חברת אשה לאשה ; לי היה בית אחר שתבע אמונים , ואשה לאשה עדיין הייתה אשכנזית מדי בשבילי . בסופו של דבר , נסללה הדרך שלי לארגון בשני צירים מקבילים . הציר הראשון היה האופן שבו אשה לאשה , באטיות אך בהתמדה , הפנימה את הביקורת של מזרחיות ופלסטיניות על הפמיניזם האשכנזי . מאז שנות התשעים מדיניות הרבעים אומצה בהדרגה בארגון והפכה לחלק בלתי נפרד מהתנהלותו בעשור הראשון של שנות האלפיים . ציר זה נסלל באמצעות דיונים אר...  אל הספר