התפילה בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד

א ו ר י א ר ל י ך התפילה , כפנייה לאל בדיבור ( בפה או בלב ) , היא תופעת יסוד בתרבות האנושית . כך גם בישראל מצויה התפילה משחר לידתו . היא מלווה את פעולתם של אישי המקרא וטבועה בהוויה הישראלית מאז ועד ימינו אלה . ואולם בתקופת המשנה והתלמוד חל מפנה מהותי בתולדותיה של התפילה בישראל . בתקופות הקדומות , בעוד בית המקדש עמד על תלו , התבצעה עבודת ה ' הממוסדת באמצעות הקרבת הקורבנות במקדש . התפילה באותה תקופה הייתה בעיקרה מבע ספונטני של יחידים ולעתים גם של הציבור בעת שרצו לפנות לאלוהיהם בנסיבות שונות של חייהם . חלוקת התפקידים הזאת בין הפולחן במקדש לבין עולם התפילה השתנתה באחת עם חורבן המקדש ואובדנה של עבודת הקורבנות . ואולם , יש להדגיש ששלבים ראשונים של הרחבת הפעילות הליטורגית מצויים כבר בשלהי ימי הבית השני . בספרות התנאים , המהווה את הסיכום הספרותי הראשון של התקופה שאנו עוסקים בה , מצויה כבר הליטורגיקה היהודית במעמד דתי ותרבותי שונה בתכלית מזה שבו היא מצויה בספרות המקרא ובספרות ימי הבית השני . התפילה בעת הזאת הופכת לצורה של עבודת ה ' ; לשונותיה ושאר דרכי ביצועה הם בבחינת חובה המוטלת על האדם מישרא...  אל הספר