ד. כלל אי-רלבנטיות המניע ואתיקת מידות

המשפט הפלילי על תורתו של אריסטו . היגינס סבור שדאף הניח את המבוקש כאשר בחן אם תורת המוסר האריסטוטלית בנוגע לתכונות אישיות יכולה להוות תשתית למשפט הפלילי והגיע למסקנה שלילית בדיוק מהטעם שתורה זו נוגעת לאישיות ולא לכללי מעשה . היגינס הציע שהבסיס של המשפט הפלילי לפי תיאוריה אריתאית יהיה ממוקד לא במידותיו של המבצע , אלא בשקילת הטעמים שהפגין . ביסוס האחריות הפלילית על שקילת הטעמים , שהוא נדבך מרכזי בתורתו של אריסטו , ולא רק על סיווג טיפוסי אישיות , משיב גם על טענה נוספת של דאף . כזכור , דאף טען כי ביסוס המשפט הפלילי על הגישה האריסטוטלית יכול להביא למצב שבו בהשתת האשמה הפלילית ובענישה תיווצר הבחנה מלאכותית ולא ראויה בין חלש הרצון לבעל המידה הרעה . תשובתו של היגינס הייתה כי גם את חלש הרצון ניתן להציג כמי שנכשל בשקילת הטעמים שלו , בדיוק כמו את בעל המידה הרעה . אשר על כן , ההתמקדות התיאורטית בהליך שקילת הטעמים תבהיר כי גם על פי גישה אריסטוטלית , המשפט הפלילי אינו צריך להבחין בעת קביעת האשמה ובענישה בין חלש הרצון לבעל המידה הרעה . היגינס הבהיר כי שקילת הטעמים הנבחנת אינה מצטמצמת רק לשיקול אינסטר...  אל הספר