מתוך הדיון בין מור לרז בשאלת אחריות המבצע לטעמים שעל פיהם פעל , ניתן לגזור בקלות את הטיעון שלפי גישה גמולית למשפט הפלילי , המעגנת את הטלת האשמה ביכולת הבחירה או השליטה של המבצע , אסור למשפט הפלילי להשתית את האשמה על הרגשות שהניעו את המבצע לפעולה האסורה . כך אפילו רז , שבניגוד למור סבר כי למבצע יש אחריות לטעמים שלו לפעולה , נימק זאת בסופו של דבר בכך שהטעמים שלנו מורכבים מאמונות ורציות השייכות לצד האקטיבי של העצמי . רז הבחין בין טעמים לרגשות ולצורות נוספות של אי - רציונליות השייכים לצד הפסיבי , אשר בשל כך שהם רק " קורים לנו " , לא יוכלו לשמש בסיס מתאים להטלת אחריות . אם למבצע אין שליטה על רגשותיו , לא הוגן להטיל עליו אחריות פלילית בגינם . כך למשל הראו הארד ומור כי בעבירות השנאה אחריות נוספת מושתת , ועונש כליאה עצמאי מוטל , אך ורק בשל הרגש של המבצע . הדבר נובע מכך שעבירות השנאה מורכבות מעבירות רגילות שבוצעו מתוך רגש של שנאה . אין לומר שעבירות השנאה מענישות בשל המעשה הרע או המחשבה הפלילית המסורתית שנלווית אליו . אלו כבר זכו להסדרה נפרדת ולעונש הקבוע בחוק . התיוג המכביד הנוסף , ושנות הכליאה...
אל הספר