(ד) ביקורת על הדיון במשפט הישראלי במהות החרטה הנדרשת

הביקורת הראשונה על הדיון שנסקר בעמודים האחרונים באשר למהות החרטה תצביע על כך שהוא התעלם לחלוטין הן מכלל אי - רלבנטיות המניע הן מן התפיסה המקובלת שאין לרגשות מעמד בכל הקשור לקביעת האשמה הפלילית . נראה שביין וקדמי המוקדם היו יכולים להצביע על הסתירה המובנית בין גישת פלר ועמדת בית המשפט העליון הדורשות מפנה פנימי , המתבטא ברגשי חרטה של העושה כתנאי הכרחי להפעלת דוקטרינה כללית המביאה לזיכוי , ובין עמדתו של פלר כי למניע לא יכולה להיות כל השלכה כללית במשפט הפלילי , וטענתו של קרמניצר כי " אין זה מתפקידו של המשפט הפלילי לעסוק במניעים שבלב " . גם אם בסופו של דבר הוחלט , בעקבות ניסוחו של החוק , לדרוש את רגש החרטה כמרכיב חיוני של המצב הנפשי הנדרש לפטור , דיון משפטי המודע לגבולותיו המסורתיים של המשפט הפלילי היה צריך לפחות לציין את החידוש שבפרשנות המוצעת על ידיו . ביקורת נוספת שהיו יכולים ביין וקדמי המוקדם להפנות לעבר פלר , נתניהו ופסיקת בית המשפט העליון , הייתה יכולה לתמוך את יתדותיה במשפט המשווה . פלר התהדר בכך שסעיף הפטור עקב חרטה , בתפיסה שהוא הועיד לו , הוא נחלתם של קודקסים פליליים רבים , אך בדיק...  אל הספר