כדי להבין את הטעות המושגית הטמונה בשימוש במונח הצדקה חלקית בהקשר זה , ראוי לתאר עתה בפירוט את ההבחנה היסודית יותר שבין הצדקה לפטור . כזכור , ההבחנה נוגעת לטענות הגנה פוטנציאליות לאחר שיסודות העבירה הוכחו על ידי התביעה , ומשרטטת קו גבול בעל חשיבות מוסרית ומשפטית רבה . טענת הצדקה תגרוס כי אף שהתקיימו רכיבי העבירה , הפעולה איננה רעה . היא נכונה ומוצדקת . אף שנפגע האינטרס המוגן בחוק , אינטרס חשוב ממנו הוצל על ידי ביצוע הפעולה . לעומת זאת טענת פטור תודה בכך שהמעשה הוא רע , אך תראה כי אי - אפשר לייחס אשמה למבצע בשל נתונים מסוימים שלו . טענת הצדקה נוגעת אפוא למעשה , ואילו טענת פטור מתרכזת בעושה הקונקרטי . גם אם שתי הטענות , בהנחה שתתקבלנה , תובלנה לזיכוי , יש חשיבות רבה למסר העובר לחברה בכל אחד מן המקרים . מי שזו כּ ה על סמך הצדקה , ראוי לכל שבח על פעולתו , שכן הגן על אינטרס חברתי חשוב מזה שבו פגע . ברבים מן המקרים הוא הוכיח אומץ ואופי טוב . בית המשפט צריך לשבח ולתגמל אנשים כמותו . כשמדובר בפטור , מודגש כי הפעולה היא רעה , אלא שאין לייחס לנאשם אשמה בגלל גורמים הקשורים אך בו . מלבד הנפקות החשוב...
אל הספר