חיבור זה עוסק בכלל אי - הרלבנטיות של המניע למשפט הפלילי . לאחר ששני הפרקים הראשונים דנו בסוגיה הקונספטואלית של הגדרת המניע והבחנתו מתת - צורות אחרות של מחשבה פלילית , יוכל פרק זה בחיבור לבחון את נכונותו התיאורית של הכלל באספקלריה של המשפט הפלילי הנוהג . לפי ההגדרה המרוככת ביותר של הכלל , למניע אין רלבנטיות כללית למשפט הפלילי המהותי , אף שהוא יכול להיות רכיב של עבירות ספציפיות . כדי להראות שהכלל איננו נכון מבחינה תיאורית , יהיה צריך אפוא להצביע על דוקטרינות כלליות של המשפט המהותי , שבהן למניע יש נפקות . כך ייעשה בפרק זה . בשני הפרקים הראשונים הראיתי שניתן וצריך להבחין בין המושגים מניע ומטרה . הצעתי שהמונח מניע ייוחד , לצורך השימוש בו במשפט הפלילי , לרגשות או אמונות שהניבו את ההתנהגות מבלי לכלול בתיאורם את יעדה . המונח מטרה , לעומת זאת , יתאר רצון במובן החזק שתתרחש תוצאת המעשה , או במילים אחרות , יבטא את הטעם לפעולה של המבצע . אף שגישת סיווג זו נראית נכונה ופשוטה , בכל זאת רבים , בישראל ומחוצה לה ברחבי עולם המשפט האנגלו - אמריקני , אינם מבחינים בין המושג מניע למושג מטרה , בין במפורש , וב...
אל הספר