הדיון בזיהוי המניע כתכונת אישיות מוביל באופן טבעי אל בחינת עמדתם של הארד ומור בנושא . עד כה ראינו שאף אחד מן הכותבים שניסו לשרטט קו גבול בין מניע לכוונה באופן שיסביר את השוני הרב ברלבנטיות המיוחסת לכל אחד מן המושגים במשפט הפלילי המהותי , לא צידד בהבחנה שטבע פלר בין מניעים כרגשות או אמונות שמניבים את הפעולה מבלי לכלול את היעד שלה , לבין מטרות שבהן הפעולה היא אמצעי להשגת היעד שאליו חותר הפועל . מי שהסתמכו על הבחנה זו כדי להסביר מדוע שני הסוגים של המצבים המנטליים הללו צריכים להיות משני עבריו של הקו התוחם את גבולות ההתפר שׂ ות של המשפט הפלילי , היו הארד ומור . שני המלומדים ביקשו לשרטט קו קשיח בין עבירות הכוונה המיוחדת , המענישות בגין פעולה על סמך רצייה שיושג יעד שהוא מצב דברים עתידי בעולם , לעבירות כמו פשעי שנאה , המתכוונות למצב רגשי שהניע את הפועל ( במקרה הספציפי , שנאה לבן קבוצה מסוימת ) , מבלי להביא בחשבון את מצב הדברים העתידי שאליו חתר הפועל , אם היה מצב כזה . בעוד הרצייה נותנת למבצע טעם לפעולה שעל סמכו הוא פועל בדרך להשגת היעד , הרי הפעולה מתוך רגש היא אחרת . רגשות ורצונות אף נחווים בצ...
אל הספר