כאמור , שני הכשלים האחרונים כבר נדונו בספרות . מה שלא טופל הוא הסיבה לכך שפלר יישם באופן מוטעה את ההבחנה שלו בין מניע למטרה . הבנת סיבת הכשל של פלר יכולה לפתוח צוהר להבנת אנומליה נוספת , נסתרת יותר , הנוגעת להבחנה שהתווה פלר בין מושג הכוונה למושג המטרה , המקובלת עד היום במשפט הפלילי הישראלי . תעלומת הסיווג השגוי של פלר מתעצמת לנוכח העובדה שהמלומד מודע לכך שהעבירות מנוסחות בצורה תכליתית המתאימה למטרה ולא למניע . דומה שאין מדובר בטעות של היסח הדעת , אלא בבחירה המודעת לקושי הגדול הטמון בה . כנראה , היה שיקול שמנע מפלר לסווג את הדרישה " בכוונה 20 בהנחה שתחושת בוז היא רגש , ניתן להדגים שוב את ההבחנה בין רגש לרצון . אפשר מחד גיסא לחוש בוז כלפי בני דת מסוימת , מבלי לרצות להביא לביזויה , ומאידך גיסא , רצון לבזות את הדת האמורה אינו חייב לצמוח דווקא מתחושת בוז שכזו , ובוודאי איננו זהה לה . למנוע את השימוש בהם לראיה " או " בכוונה לבזות את דתם " , ואת דומותיהן , כדרישת יסוד נפשי של מטרה . עיון נוסף בהגדרה שנתן פלר למונח מטרה יכול לספק את התשובה לתעלומה . מקובל כיום לסבור כי המאפיין את יסוד המטרה –...
אל הספר