לאחר ההבהרות לעיל , נראה שפלר אכן גיבש הבחנה קטגוריאלית וברורה בין מניע למטרה . למרות זאת , הוא עצמו לא יישם את ההבחנה הזאת באופן קוהרנטי . כפי שנראה בהמשך , היישום המוטעה הזה , שעליו הסתמכו המחוקק ובית המשפט העליון , הביא למבוכה מושגית רבה . בספרו ציין פלר סוג מיוחד של עבירות בחוק העונשין , אשר המצב הנפשי הנדרש בהן אמנם מנוסח בלשון תכליתית , אך לטענתו הן מכוונות למעשה למניע של המבצע : "[ מדובר ב ] סיטואציה בה היעד הטמון במטרה המיוחדת אליה מתייחסת העבירה , מזדהה עם הפגיעה בערך החברתי – ולא האובייקט הפיזי – המוגן על ידי איסור העבירה . במקרה זה , מקום שללא ' המטרה ' המיוחדת לגרום פגיעה כאמור , נפגע ערך זה מניה וביה עם מימוש היסוד העובדתי שבעבירה – שאם לא כן לא היו יוצרים את האיסור – מדובר , לאמיתו של דבר ב ' מניע ' מיוחד המנוסח בסגנון תכליתי , בו תלוייה העבירה , ולא במטרה פתוחה כלפי העתיד , שאף דרישה שתתגשם אין " . כדי להמחיש את כוונתו בפסקה זו , הציג פלר את סעיף 242 לחוק העונשין – " היודע כי ספר , תעודה או דבר פלוני דרושים , או עשויים להיות דרושים לראיה בהליך שיפוטי , והוא במזיד , משמיד...
אל הספר