במשפט הפלילי ניכרת כיום עמימות באשר להבחנה בין המושגים כוונה , מטרה ומניע . על פי הכלל הנבחן בחיבור זה , המניע איננו רלבנטי לקביעת האחריות הפלילית ואיננו נמנה עם היסוד הנפשי הכללי של העבירה , ולעומתו הכוונה נחשבת לבשר מבשרה של המחשבה הפלילית ומשמשת תת-צורה פרדיגמטית שלה . לפיכך ברור כי אין להשלים עם אי - בהירות מושגית שכזאת בהבחנה שבין המונחים האמורים . הבנה נכונה של כלל אי - רלבנטיות המניע , תפיסת היקפו , כמו גם היכולת להפיק תובנות תיאוריות ונורמטיביות באשר לנכונותו , תלויות כולן ביכולת להגדיר בבירור מהו אותו מניע שבו מדבר הכלל , במובחן ממונחים אחרים שעל החשיבות שלהם למשפט הפלילי המהותי אין חולק . משימה זו נוטל על עצמו פרק זה . כנקודת מוצא וכחומר גלם לדיון ישמשו החוק , פסיקת בית המשפט העליון ודברי המלומדים בישראל , בנסותם להבחין בין כוונה , מטרה ומניע . בהמשך ניווכח כי הקשיים והכשלים שיתגלעו במהלך סקירת חומרים אלו , מהווים בבואה נאמנה של המבוכה השוררת בדוקטרינה ובתיאוריה העוסקות בנושא ברחבי עולם המשפט האנגלו - אמריקני . לפיכך הפתרון שיוצע בפרק זה כדי לצאת מן הסבך המושגי בישראל עשוי לה...
אל הספר