משה אזר אני מבקש לדון בארבע נקודות מתוך כלל הדברים שהעלה זאב בן חיים במאמרו הקלאסי " לשון עתיקה במציאות חדשה " משנת תשי " ג ( בן חיים , לשון עתיקה ) . הראשונה נוגעת להבחנה בין דיבור ללשון , והיא אינה מצריכה דיון לגופה , אלא שאי הבנה או שמא זדון ייחסו לבן חיים כוונה להטעות את הציבור , ומצאתי לנכון לתקן בהזדמנות זאת את המעוות הזה , לפחות במידת מה . השנייה היא טענתו של _בן חיים שהעברית מימי המקרא ועד ימינו לשון אחת היא . אטען להלן שהכול תלוי בשאלה מהי לשון . השלישית היא טענתו שעדיין לא הגיעה העת לכתוב תיאור סינכרוני של העברית הנוהגת בישראל , בייחוד העברית המדוברת . אטען להלן שהעברית הישראלית אינה שונה מכל שפה אחרת . והרביעית היא עמדתו החיובית של בן חיים לגבי הכוונת הלשון העברית כשפת תרבות . אתמוך בעמדה זו בכמה הערות . בן חיים כותב : ההכרה שקיים רוחק בין לשון כמות שהיא מדוברת ונשמעת בשיחת בני אדם ובין לשון כמות שהיא כתובה בספרים , כרוחק בין המציאות לבין ההפשטה - הכרה זו , אף אם לא תמיד בוטאה בבהירות הדרושה ובמלוא ההדגשה , שימשה , ועדיין משמשת , קו מנחה בבלשנות המודרנית לזרמיה , לאסכולותיה ...
אל הספר