אלברט איינשטיין ( 1955 - 1879 ) חלק עם יהודי גרמניה בני דורו את הרעיונות ואת החוויות שעיצבו את רוח התקופה . בדומה לרבים מהם הוא נולד למשפחה יהודית שזיקתה ליהדות הייתה רופפת מאוד . אף על פי כן סבל גם הוא מאנטישמיות כבר למן ילדותו . בשנות התבגרותו במפנה המאה העשרים התפתחה בגרמניה זהות יהודית ייחודית . פילוסופים יהודים בולטים שפעלו בגרמניה , דוגמת הרמן כהן ומרטין בובר , יצרו במשנותיהם שעטנז מקורי של ערכים מוסריים כלל – אנושיים יחד עם יסודות פרטיקולריים שבבסיס היהדות . באותן השנים גיבשה גם ציונות גרמניה את עמדותיה שוחרות הפשרה , ברוח משנתו של " אחד העם " . זו שאפה לכינון בית לאומי בהיקף מצומצם בפלשתינה , וייחסה לו תפקיד של תחייה רוחנית – תרבותית . מטבע הדברים איינשטיין הכיר תפיסות אלו , שרווחו במרחב היהודי – הגרמני . לימים הוא שיווה ל "מפעל הציוני " צביון אוניברסלי , פשרני ומוסרי , ואף הציג את השקפותיו הבלתי מדינתיות כמעוגנות במסד היהדות . כהוגה דמוקרטי – ליברלי מובהק , עמדה במוקד משנתו הפוליטית של איינשטיין הערכתו לפרט והדאגה לחירויותיו . הוא העניק משמעות מצומצמת בלבד למושג מדינה , וראה ב...
אל הספר